המעבר לשינה הוא מעבר שלא תמיד קל לכל הילדים (למען האמת גם לא לכל המבוגרים). מעבר לזה שהם מתבקשים להיפרד מההורים שלהם ולעבור לעולם שהם לא לגמרי מבינים מה קורה בו, גם יש דרישה מוזרה בבת אחת להוריד הילוך, אחרי שכל היום הם רצו השתללו ושיחקו פתאום מבקשים מהם עכשיו להיות רגועים ולשכב במיטה. בשעה שלאו דווקא מסונכרנת עם השעון הפנימי שלהם, אלא יותר עם השעון של ההורים שלהם שרוצים (ובצדק) לנוח ורגע לעצמם.
אתמול בערב נכנסנו למיטה ב8 כהרגלנו, אבל אור שלא כהרגלו היה ערני לחלוטין, הוא קפץ במיטה עשה עמידות ידיים (ונפל עליי), זרק כריות באויר (שחלקן פגעו בי) והיה חסר שקט. כך שגם אני שלא כהרגלי התעצבנתי ואיימתי שאם עוד פעם אחת רגל או כרית נוגעות בי אני יוצאת מהחדר (היה לי יום עמוס וחיכה לי עוד לילה עמוס ולא יכולתי להכיל את האנרגיות האלו, אפילו שבאמת ניסיתי לנשום נשימות עמוקות ולהרגע). בנסיון אחרון לפני שאני מאבדת את זה אמרתי לו שאני מרגישה שיש לו המון אנרגיות של השתוללות, אז שיעצום רגע עיינים ויבדוק בגוף שלו מה יעזור לו לפרוק את האנרגיות האלו. הוא עצם עיינים ואמר "לבנות בלגו", סיכמנו שהוא בונה בלגו במיטה ואני נחה בחדר שלי. קסם. הוא בחדר שלו בונה בלגו. אני בחדר שלי נחה ואז קמה לארגן את הבית. הוא יודע שהוא לא אמור לקרוא לי, מדי פעם הוא בכל זאת קורא ואני באה, אבל כבר יש לי יותר סבלנות, "רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך" הוא אומר. ברור לי שהוא אומר את זה כי הוא הרגיש שראו אותו. כבר בגיל 5 וחצי הוא יודע להעריך את זה שמקשיבים לו ולגוף שלו. זה כשלעצמו מדהים, אבל יש פה שיעור עוד יותר חשוב, הוא למד כרגע להכיל את כל התחושות שהוא חווה. לכעוס עליו שהוא משתולל כשצריך ללכת לישון זו לגמרי הפעולה ההגיונית, אבל יש בה מסר שאומר שזה לא בסדר לחוות עוררות רגשית או חוסר שקט. בלי שהתכוונתי עבר פה מסר שאומר: כל מה שאתה חווה זה בסדר, ולגוף שלך יש התשובות איך לעבד את התחשות האלו. בסוף הוא סיים לבנות בלגו וקרא לי "הגוף שלי פירק (הטעות החמודה במקור) את האנרגיה, אני מוכן לישון". נכנסנו למיטה מחובקים ותוך 3 דקות הוא נרדם.
הארוע הזה היה עבורי כל כך משמעותי כי הייתי כבר רגל אחת בתוך הסחרור של כעס ועצבים וחוסר חיבור לעצמי ולילד שלי ובסוף יצא ממנו כזה שיעור מעצים לכל אחד מאיתנו בנפרד.
הנה כמה דברים שלמדתי על שנת ילדים:
אם ילד מבקש שההורה ישאר איתו זה לא כי הוא מפונק, זה לא כי הוא רוצה לעצבן או כי לא איכפת לו ממה שההורה שלו צריך כרגע, אלא זה כי הוא באמת פשוט צריך את הדמות הזו שהוא הכי סומך עליה בעולם שתיהיה לצידו בזמן שהוא מעבד את כל החוויות שהוא עבר היום. כל כך הרבה פעמים הוא צריך להיפרד מההורה במהלך השבוע והוא לא רוצה עוד פרידה, הוא רוצה עוד ביחד, עוד מהתחושה הבטוחה הזו שרק חיבוק של אבא או אמא מספקים.
בהמשך ל-1, ברור שכולנו רוצים לספק לילדים שלנו את התחושה הזו של הבטחון, אבל לא תמיד אנחנו יכולים או פנויים לכך. כי יש לנו עוד דברים לעשות, כי אנחנו עייפים ממשמרת א' בעבודה וממשמרת ב' בבית ובערב אנחנו רוצים זמן לעצמנו. מעבר לזה שחשוב שנקשיב לצרכים שלנו אם נשכב ליד הילד כשאנחנו לחוצים ורק מחכים שהוא יירדם לא רק שזה לא ייעזור זה גם יפריע לו להרדם. אז מה עושים? מדברים על זה - מבקשים ממנו להסביר מה בדיוק הוא צריך (האם זו רק נוכחות בחדר, האם זה מגע, האם זה לדעת שאנחנו זמינים כשהוא צריך). ואז מסברים מה אנחנו צריכים, למשל כדי שאני אהיה רגועה בערב אני צריכה לדעת שהבית מסודר והאוכל למחר מוכן, אז מראש מגדירים זמן בערב לבישול וסידור הבית ביחד. יכול להיו שיהיו ימים שהילד לא ירצה לסדר ואז אפשר ממש לתת לו לבחור - אתה רוצה שנסדר ביחד עכשיו ואז גם נלך לישון ביחד או שאתה מעדיף שאתה תלך לישון לבד ואני אסדר בזמן הזה את הבית? בשאלה עצמה יש הרבה עוצמה והזדמנות לחיבור ואחריות.
לפעמים ילדים מפחדים ללכת לישון כי הם לא מצליחים להבין מה קורה אחרי שהם נרדמים. הקונספט הזה של החלומות באמת יכול מפחיד וקשה להבנה, אז אפשר להתחיל את הלילה בדמיון מודרך ומתוך הדמיון המודרך לתת לילדים לבחור על מה יירצו לחלום בלילה. ואפשר כמובן להקריא להם את קדבובו שמסביר בצורה חוויתית על עולם החלומות, על הדברים הנפלאים שיכולים לקרות בחלומות וגם איך מתמודדים עם הדברים הפחות נעימים שהחלום יוצר עבורנו.
והדבר האחרון הוא להוריד הילוך באופן הדרגתי, בדיוק כמו שאני לא הופכת מכועסת ללא כועסת ברגע אחד אלא בצורה הדרגתית, ככה אני גם לא יכולה לצפות מהילד שלי שיהפוך מעררני לעייף בבת אחת. אז שעה לפני זמן השינה אנחנו כבר מורידים הילוך, משתוללים פחות, אין מסכים ומתוקים. אחרי ארוחת הערב אנחנו מתקלחים קוראים ספר בחדר מחושך, נכנסים למיטה ומדברים קצת ולאט לאט עוברים למצב של שינה.
