7:30 בבוקר, אנחנו בדלת, אני ממהרת לצאת לעבודה. אור החליט שהוא צריך ללבוש מכנסי עבודה לגן. המכנסי עבודה בכביסה.
האוטומט שלי רוצה להגיד "מחר נלבש מכנסי עבודה היום הולכים עם המכנסיים האפורות" אבל אני עוצרת, מסבירה לו שמכנסי העבודה בכביסה ובוחרת לו 3 זוגות מכנסיים שנראים לי הכי דומים למכנסי עבודה. הוא לא רוצה אף אחד מהם וכשאני מסבירה לו שאין עוד מכנסי עבודה הוא אומר לי שלמעלה במחסן (איפה שאנחנו מאחסנים את כל הבגדים שקטנים עליו) יש מכנסי עבודה. אז אנחנו עולים למעלה פותחים את הארגז של שנה שעברה מסתכלים טוב טוב ולא מוצאים שם מכנסי עבודה. ואז בצעד שמפתיע אפילו אותי כל פעם מחדש הוא יורד למטה ובוחר את אחד משלושת המכנסיים שהצעתי לו קודם. הסיבה שהסיפור הזה חשוב היא לא כי יש לי ילד מדהים (יש לי, אבל זה לא קשור), הילד ירש את העקשנות של אמא ואבא שלו ביחד שיהיה בריא. זה סיפור חשוב כי לפני שנחשפתי לכלים של תקשורת מקרבת התסריט של הבוקר הזה היה אחר לגמרי.
הסיפור הזה חשוב כי הוא מציג בצורה מדויקת את המהות של תקשורת מקרבת, להבין שהוא לא עושה נגדי, אלא בעדו. הבוקר היה לו חשוב ללבוש מכנסי עבודה לגן, מסיבותיו שלו, כמו שלי לפעמים חשוב ללבוש בגד מסוים לעבודה. הוא לא רצה לעצבן אותי, הוא לא רצה לעכב אותי, הוא רצה לענות על הצורך שלו. בכך שהייתי איתו בסיטואציה, שהקשבתי לו וחיפשתי ביחד איתו מענה לצורך שלו לא יצרתי קונפליקט, כשראיתי איתו את המציאות מנקודת המבט שלו עזרתי לו להבין את המציאות היותר מורכבת שבה אין כרגע מכנסי עבודה.
והצורך שלי? הצורך שלי היה להגיע מהר לגן, כמעט כולנו גדלנו על זה שהאסטרטגיה לתת מענה לצורך הזה היא הצבת גבולות או לקבוע עובדות בשטח "עכשיו הולכים לגן עם מה שאתה לובש". אבל האסטרטגיה הזו לוקחת הרבה יותר זמן מ5 הדקות שלקח לנו לעלות למעלה, לחפש את המכנסים בארגז ואז לרדת למטה ולבחור מכנס אחר. ומעבר לזה, אסטרטגיה מהסוג הזה מעוררת את הרצון הנגדי אצל הילד וגוררת ריבים כעסים ובכי, היא גם בסופו של דבר פוגעת לי בהרבה צרכים חשובים אחרים. כי כשאני מתחילה את היום כועסת ומשאירה בגן ילד כועס במקרה הטוב או בוכה במקרה הרע, זה פוגע לי בצרכים מהותיים כמו תחושת חיבור לילד שלי, תחושת הרמוניה, צורך בשקט ובטחון.
וכאן טמון הקסם של התקשורת המקרבת – מרבית הקונפליקטים שלנו לא נובעים מהתנגשות של הצרכים שלנו אלא מהתנגשות של האסטרטגיות שלנו להשיג את הצורך. כל מה שצריך לעשות זה לשנות את נקודת המבט שבה אנחנו מסתכלים על המציאות. מכירים את התמונה של האישה זקנה וצעירה? זה בדיוק אותו הדבר - שתי המציאויות נמצאות שם, אנחנו בוחרים מה לראות. הבן שלי הבוקר היה גם מעצבן וגם ילד שקשוב לצרכים שלו. כשבחרתי לראות אותו כילד שקשוב לצרכים שלו זו הייתה הזדמנות לחיבור, זו הייתה הזדמנות בשבילי להעביר לו מסר, אתה חשוב והצרכים שלך חשובים. אם הייתי בוחרת לראות אותו כילד מעצבן, תוך דקה הוא היה הופך לכזה מעצבן שהייתי צריכה קסם כדי להצליח לראות מעבר.
אז מה עושים בפעם הבאה שנתקלים בקונפליקט עם הילדים?
קודם כל נושמים, קונפליקטים הם בדרך כלל טרגירים לחוויות לא פתורות שלנו ולכן הם גורמים לנו להגיב מתוך דפוסים של מנגנוני הגנה שפיתחנו עם השנים.
מזהים את הצורך שלנו שנפגע כרגע ואיזה רגש זה מעורר בנו.
לפעמים מספיק להגיד בקול, לחלל האוויר, מה עובר עליי מבלי לצפות לתגובה. למשל "אוף הבית ממש מבולגן וזה גורם לי להיות עצבנית כי זה פוגע לי בצורך בסדר". אם האמירה הזו גרמה לתגובה מצוין, אם לא אז היא פשוט מאפשרת לי להיות באמפטיה לעצמי לכמה רגעים ואז עוברים לשלב הבא V.
איסוף – אני אוספת את הילד אליי. אם נמשיך בדוגמת הבית המבולגן אז הילד שלי כרגע משחק ונהנה מהמשחק, כשאני ואמרת לו "לסדר את הבית עכשיו" אני פוגעת לו בצורך בהנאה, במשחק ובשעשוע. אז אני אוספת אותו – מצטרפת אליו במקום שבו הוא נמצא, מתעניינת במשחק שלו, משחקת איתו כמה רגעים, מעבירה את הפוקס לצורך בחיבור (שתמיד קיים בכולנו במידות שונות) מכירה בצורך שלו במשחק כרגע ורק אז משתפת בצורך שלי ומציעה אסטרטגיה שתספק את שני הצרכים. לדוגמא: "אני רואה שאתה ממש נהנה לשחק, כבר מאוחר וחשוב לי שהבית יהיה מסודר לפני שנאכל ארוחת ערב, אז נשים עכשיו טיימר לחמש דקות כדי שתוכל לשחק בנחת וכשהוא יצלצל ניגש לסדר את הבית ביחד". > זו כמובן רק אסטרטגיה אחת, לכל קונפליקט יש אינספור אסטרטגיות יצירתיות שאפשר למצוא כך שיתאימו לשני הצדדים.
ומה עושים אם הטיימר מצלצל והוא לא מסדר את הבית? יש המון אסטרטגיות גם כאן, מה שמצאתי שנכון עבורי זה להתחיל לסדר בעצמי, אצלי ב99% מהמקרים הוא בסוף מצטרף. זה כנראה עובד כי אני באמת משחררת אותו מבפנים, ברגע ששחררתי את הכפייה שחררתי גם את הצורך שלו להתנגד ולבד עולה בו הצורך של לעשות איתי ובשבילי.
איך אפשר להכניס את שפת התקשורת המקרבת לחיי היומיום?
חיבור. תקשורת מקרבת מתחילה בחיבור בהיקשורת. חיבור יכול להיות נגיעה בכתף, חיוך, הכנת מאכל אהוב, הצטרפות למשחק או הזמנה לזמן איכות ביחד והכרות אחרת דרך קלפי השאלות של מפתח Soul.
לשקף לילדים את הרגשות והצרכים שלהם, חשוב לעשות את זה בצורה אוטנטית שמרגישה לכם נח.
לשתף את הילדים ברגשות ובצרכים שלכם, גם בדברים שלא קשורים אליהם - ספרו על מקרה שקרה לכם בעבודה או עם חבר/ה, דברו עם בן/בת הזוג על הרגשות והצרכים שלכם ליד הילדים.
לוח המגנט משפחה מתקרבת מאפשר להשתמש במגנטים מאוירים שעוזרים לבטא את הרגשות והצרכים שעולים בסיטואציה מסוימת. כדאי להשאיר את הלוח באופן קבוע על המקרר וללמד את הילדים לגשת אליו בעצמם כדי לבטא מולכם או מול האחים שלהם את הרגשות והצרכים שלהם.
לשנות תפיסה זה לא דבר פשוט, התחילו בקטן, בחרו סיטואציה אחת ביום שבה תתחילו לתרגל את התקשורת המקרבת. כשתתחילו לראות את השינויים שמתקיימים בסיטואציה הזו השינוי בסיטואציות אחרות יקרה מעצמו.
בתמונה: ילד במכנסי עבודה :)